אגם הטירוף, הר השגעון

חברים וחברות, מסענו מתקרב לקיצו. כשדמיינתי את הימים האחרונים שאבלה עם מילה בטיול, חשבתי בכיוון של מסעדה טובה, אולי קצת שופינג. בטח שלא חשבתי שאגיע לכמה מהמקומות ההזויים ביותר שיצא לי אי-פעם להיות בהם.

אתרע המזל וכל הקשור בנסיעה הזו נוגע, בין היתר, לסרט Into the wild. אחד האתרים המעניינים המוזכרים בסרט הוא ה-slab city, מקום התכנסות החורף של היפים רבים. המקום קרוב יחסית לפארק יהושע הפרוע, והחלטנו לעבור דרכו לפני השיבה ללוס-אנג'לס.

View Larger Map

עיקר הנסיעה התבצעה לגדותיו של ה-Salton Sea. האגם הענק והציורי הזה לא הוזכר בכלל במדריך התיירים המטומטם שלנו, ולא הצלחנו להבין מדוע. היה יום חם, והאזור בו נסענו היה מדבר צחיח (למעט האגם), כך שנראה היה מושלם לעצור לטבילה קטנה. עצרנו באזור פיקניק קטן ומרכז מבקרים (סגור ואולי אף נטוש). במים שייטו להם שחפים, חסידות ושקנאים. עד כאן טוב ויפה. טוב ויפה, אבל מסריח מאוד מדגים. כשניגשתי למים, שמתי לב לעשרות גופות של דגים מונחות להן על שפת המים. בנוסף, שמתי לב שה"חול" עליו דרכתי היה, למעשה, מאות על מאות של עצמות דגים שבורות ומרוסקות.

החלטתי שאולי נמצא חוף קצת יותר מוצלח לטבול בו, והמשכנו הלאה. המפה סימנה בעיגול גדול מקום בשם Bombay Beach שהנחתי שיהיה נחמד. וכך, נסענו לנו עוד כ-20 ק"מ לאורך האגם, שמרחוק חזר להיות ציורי ומפתה. שלט מט-לנפול הכריז על פנייה ימינה לבומביי, ועקבנו אחריו דרך סבך של עצי דקל.

מקס הזועם לא היה יכול להתקל בעיירת רפאים שכוחת-אל יותר. נסענו דרך כמה שורות מסודרות היטב של גדרות רשת וקראוונים, חלקם הגדול נטוש. גרוטאות וחפצים מעניינים אחרים היו מפוזרים בכל מקום. לא ראינו נפש חיה.

שימו לב במיוחד לתמונה זו: באחד השטחים המגודרים להפליא מעגל של כסאות מתכת סביב לאזור מדורה, ולצדם שלט אחד שמכריז: Lounge ושלט מתחתיו שמכריז For Sale. חבר'ה, זה כנראה הבר המקומי.

חתרתי להגיע לכיוון החוף (ששכן מצדו השני של דייק לא מוסבר) ולבסוף הצלחנו להגיע אליו. כאן, המראות הפכו אפוקליפטיים במיוחד. מבנים בני חצי מאה ששקעו אט-אט אל תוך החול היו בכל מקום. זה היה הסבר מושלם לסיבת הקמתו של הדייק. לא נדרשה מילה אחת נוספת.

מרגיש קצת כמו האדם האחרון עלי אדמות, נכנסתי סוף סוף למים, שהיה להם גוון ירוק עז (אני חושב).

זה הזמן לספר את סיפורו של ה-Salton Sea, כפי שסופר לנו מאוחר יותר על-ידי אחד מיושביה של Slab City. האגם הזה, גוף המים הגדול בקליפורניה, נוצר בטעות לפני כמאה שנה, כתוצאה מהצפת תעלות השקייה באזור. תחילתו כאגם מים מתוקים, אך הוא הולך ומתרוקן מדי שנה, ומימיו מליחים יותר ויותר. כיום, הם מליחים מעט יותר ממי אוקיינוס. האקלים החם ורדידות האגם מבשילים את התנאים לכל בעלי החיים – מיקרואורגניזמים, דגים וציפורים. עם זאת, המיקרואורגניזמים (ובייחוד ה-algae) מצליחים כל-כך, שלקראת סוף הקיץ הם מתרבים בכמות כזו שלדגים לא נשאר מספיק חמצן במים והם מתחילים למות בכמויות. אז מגיעות הציפורים ומתחילות לאכול את גוויות הדגים. אך גוויות הדגים רבות, ומספיקים להתפתח בהם מיני רימות, תולעים ושאר מסובין. הציפורים אוכלות גם אותם לפעמים, חוטפות מחלות ומתות בעצמם. וכך, בכל קיץ מתחיל מחזור של ריבוי מלווה בהמון מוות מגעיל.

תופעות אלו הגיעו רק בשנות ה-70. בין אם בגלל שהאגם היה עמוק יותר, או שה-algae לא הספיק להתבסס עד אז, הרי שלפני כן האזור הזה נחשב לעתידה של קליפורניה בכל הנוגע לעיירות נופש. Bombay Beach היתה הנקודה החמה ביותר. לאחר שהתחילו תופעות אלו, האזור כולו ננטש, ופיתוחו הופסק. כמו ב-"12 קופים", המקום הושאר לדגים והציפורים. וכמובן, ההיפים והמשוגעים.

המשכנו דרומה עד לקצהו הדרומי של האגם. שם, חותכים מעט אל תוך המדבר, הגענו את שעריה של Slab City, העיר הניידת בעולם. במקור, בסיס אימונים של הצבא האמריקאי, המקום משמש היפים שמסיירים ביבשת בקראוונים כמגורי חורף, ובכל שנה בתחילת נובמבר נפתחים שעריה של העיר לכל דורש. כשאנחנו הגענו, העיר טרם החלה להתמלא, וראינו רק קראוונים בודדים. עם זאת, ראינו גם ראינו את Salvation Mountain.

המקום הוא דיונה קטנה שלפני 27 שנים החל תמהוני בשם לאונרד נייט לצפות אותה בחימר וגלונים על גלונים של צבע. הוא יצר כתובות ענק של שלום, אהבה וישו; בנה עצים מצמיגים של טרקטור, ושיבץ את מיטב הגרוטאות שהאדם הלבן זרק במדבר לתוך יצירותיו.

את הסיור במקום העביר לנו לאונרד בעצמו, כפי שהוא מעביר לכל מי שמבקר במקום (מסתבר). המסר הפשוט ועם זאת העמום שלו – God is Love – הוא בערך כל השיחה שהצלחנו לנהל איתו, מכיוון שהוא כבר בקושי שומע. עם זאת, את מידת השמחה שהפקנו מהביקור הצלחנו להבהיר לו:

עזבנו את האזור המשוגע הזה ונסענו לסן-דייגו. היו לנו שעתיים בעיר, לא מספיק בכל קנה מידה ובטח לא כשרעבים. הסתפקנו בהליכה קצרה לתוך איטליה הקטנה ואכילה במקום שבאמת הרגיש איטלקי-שורשי.