החבורות על הרגליים עודן כחולות, והצליעה הקלה עודה קיימת. בקיצור, אני יושב בהוסטל ולא עושה כלום.
זמן לכתוב.
את הדרך חזרה מהדנאלי עשיתי בטרמפים. הפעם הקודמת שתפסתי טרמפ היתה בטיול בארץ בזמן האוניברסיטה, ואסף אותנו נהג ערבי ("אל תגיד שאנחנו עתודאים!!! אל תגיד שאנחנו עתודאים!!!") כך שקיוויתי לחוויה מתקנת.
רכב עצר די מהר, והנהג שאל אותי האם אני "AXE MURDERER". עניתי לו "not yet" ועליתי. בהמשך, הוא סיפר לי שאם הייתי מסתפק בלענות "no", לא הייתי עולה על הרכב, כי זה מה שהיה עונה "AXE MURDERER" אמיתי.
הנהג היה אינדיאני משבט האת'בקן (אין שום סיכוי שתזכרו את זה; לכל השבטים האינדיאנים באלסקה יש שמות בלתי ניתנים לזכירה [Tlinglit]. זו טקטיקת הישרדות). בזמן שהוא סיפר לי על מסעות הציד שלו ואיך הוא ראה דוב גריזלי ממרחק 5 מטרים, הסתכלתי עליו והתקשיתי להאמין. הוא שקל בערך 200 קילו, סבל מפרקינסון קל (כך הוא סיפר אחר-כך) ובגלל ששבר שתי רגליים בתאונת חתול-שלג, הוא בקושי הלך.
הדרך שבה הנימוס האמריקאי עובד בטרמפים הוא כזה: הנהג מתחיל לדבר כמו דביל מושלם, ומשם הוא מתחיל לעלות עד שהוא מגיע לרמת האינטלגנציה המתאימה לנוסע. הבחור סיפר לי במשך רבע שעה על נורית במחוון ההילוכים שהתחילה להבהב. לרגע הייתי בטוח שאני נמצא בטרמפ עם מש"ק הניהול מהיחידה. ככל שהשיחה מתארכת (ונסענו יחד 4.5 שעות) ההר האינדיאני מתחיל לגלות סימני אינטליגנציה.
אחרי הנורית הוא הבהיר לי שאין לו שום בעיה להוריד אותי באמצע הדרך אם יימאס לו ממני, והמשיך בלתאר את כל הטיפוסים שעצבנו אותו ואיך הוא זרק אותם באמצע הדרך/גשם/ואדי. הייתי, כמו שאומרים, At my best behaviour: סיפרתי לו את הבדיחה על הבחור שמביא גמל למוסך.
אחר כך דיברנו מעט על החיים באלסקה, בשמורה וחיות אחרות.
הדבר היחיד שהיה בבגאז' שלו היה מזוודה עצומה מלאה צ'יפים של פוקר, והוא סיפר על ערב אחד בו זכה ב-$9000, על ערב שבו שודדים פרצו למשחק ולקחו $20,000, ועל ישראלי בשם עמית שעבד פעם בשמורה והיה שועל פוקר אמיתי.
לקראת סוף הנסיעה גיליתי שסבא שלו כתב ספר מאוד ידוע על חיי הילידים באלסקה (Shadown on the Koyukuk). קניתי את הספר, ועכשיו יש לי מה לעשות בהוסטל.
לילה טוב.
